ביאליק על חוכמת ישראל

ובואו וראו: כמעט לא עברו ארבעים שנה, ומה רבה הברכה! צנורי שפע סתומים מתמול שלשום פתחו פיהם פתאם ומקורי חיים חדשים זנקו מתוכם. בת-טפוחיה של היהדות המזרחית, הספרות העברית, המצערה בראשיתה, הרחיבה את גבולותיה הלוך והרחב, והאדירה כוחה הלוך והאדר, עד היותה באחרונה כמעין ברכה וישועה לדור שלם. קמו לה סופרים ומשוררים, תרבות אנשים חדשים, אשר בשתותם גם מבארות עולם וגם ממקורות חייה של האומה, השיבו חיים שבעתיים אל חיקה.