שיחה על רות בונדי (חוקרת ההומור...)

"...כבוגרת שלוש שנות גטו ומחנות לא היו לי ציפיות שמישהו בישראל יחכה לי בזרועות פתוחות וגם ההחלטה לעלות לא הייתה פרי שיקול מעמיק: כאשר המשאית שהסיעה אותנו, אסירות ברגן-בלזן המשוחררות, לפראג, נעצרה על גבול בוהמיה וכולם ירדו ממנה ושרו בהתפעמות את ההמנון הצ'כי "איה מולדתי", באותו רגע ידעתי: כאן לא עוד מולדתי, אני עולה לארץ-ישראל, לחיות בין יהודים".