בשנת 1099 כבשו "הפרנקים" (שאחרי כמה מאות שנים נקראו בשם "צלבנים") את ירושלים מהמוסלמים והקימו בה את "הממלכה הלטינית של ירושלים" שכללה שטחים נרחבים ב"ארץ הקודש" ועוד נסיכויות, דוכסויות ורוזנויות בסגנון אירופי מסביב לה. השפה הרשמית של הממלכה היתה הלטינית, אם כי המלך ורוב ה"צלבנים" היו "צרפתיים" במוצאם (השם "צרפת" הוא שם מקראי שניתן בימי הביניים ע"י היהודים לארץ פרנקיה באירופה) ודיברו בשפה "הצרפתית" של אותה תקופה.
בשנת 1118 ייסדו תשעה אבירים "צלבנים" מסדר נזירים שנקרא בשם "החיילים-החברים העניים של המשיח ושל מקדש שלמה בירושלים" (Pauperes commilitones Christi Templique Salomonici Hierosolymitanis). אין צורך לומר שבירושלים לא היה מקדש שלמה מאז חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפני הספירה ואף לא בית מקדש אחר מאז חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה, אבל זה לא הפריע לאבירים האלה לקרוא לחורבות של הסתיו (שדרת עמודים מקורה) המלכותי הדרומי של מקדש הורדוס (במסגד אל-אקצא) בשם Templum Salomonis (מקדש שלמה) ובכיפת הסלע הם הקימו כנסיה בשם Templum Domini (מקדש האדון)...
בהמשך הצטרפו אליהם אבירים רבים נוספים, והם קיבלו שכר קבוע מהממלכה. מסדר "אבירי היכל שלמה" היה ארגון צבאי שתפקידו היה להגן על צליינים "פרנקים" שהגיעו ל"ממלכה הלטינית של ירושלים" מפני שודדים ורוצחים מוסלמיים בדרך מיפו לירושלים, אבל לנזירים אסור היה להילחם ולשפוך דם. הפתרון שנמצא היה לתת לאבירים-נזירים האלה היתר מיוחד להילחם בטענה שגם ישוע המשיח בכבודו ובעצמו השתמש באלימות כאשר הוא גירש את חלפני הכספים מבית המקדש... בהמשך ניתן לאבירים-נזירים האלה גם היתר לשאת נשים ולהקים משפחות, ומאוחר יותר הם הפכו לבעלי אחוזות עשירים, כאשר הם קיבלו תרומות רבות וגדולות מהרבה משיחיים (נוצרים) באירופה, בעיקר בצרפת.
מסדר אבירי ההיכל הפך להיות המסדר העשיר ביותר בין מסדרי הנזירים של הכנסיה הקתולית, ומלך צרפת פיליפ היפה (1268-1314) לווה ממנו כספים רבים למימון מלחמותיו. כאשר המלך לא היה יכול להחזיר את חובותיו למסדר, הוא טפל עלילת שווא של כפירה ועוד פשעים אחרים על ראשי המסדר הצרפתיים, כפה על האפיפיור לפזר את המסדר, והוציא להורג בשרפה את מנהיגיו. כך הסתיימה הפנטזיה של האבירים "הפרנקים" על בית המקדש של שלמה.
במאה הי"ט קמה בממלכת ווירטמברג שבדרום מערב גרמניה תנועה משיחית ("נוצרית") בשם חברת בית המקדש (Tempel-Gesellschaft) ששאפה לקדם את "ביאתו השניה של ישוע המשיח" ע"י התיישבות ב"ארץ הקודש". גם הם קראו לעצמם בשם "טמפלרים" מכיוון שבית המקדש עמד בראש מעייניהם. הם גם הקימו את חברת ידידי ירושלים. הם ניתקו את עצמם מהכנסיה האוונגלית הלותרנית (הפרוטסטנטית). בשנת 1869 הגיעו מנהיגיהם לחיפה העותמנית והקימו בה את "מקדש חיפה" (Tempel zu Haifa). אחריהם באו עשרות ואף מאות חברים נוספים בתנועה והקימו מושבה גרמנית בשטח שמחוץ לגבולות העיר הקטנה של אז.
ה"טמפלרים" התפשטו ליפו, לירושלים ולגליל והקימו מושבות בעלות שמות גרמניים (Sarona, Wilhelma, Neuhardthof, Waldheim) ואת המושבה הגרמנית מחוץ לחומות העיר ירושלים. אחת המושבות שלהם נקראה בשם Valhalla שהוא השם של משכן האלים באגדות הגרמניות העתיקות... הם היו בטוחים שמעשיהם מקדמים את חזרתו של ישוע המשיח ואת גאולת העולם. בהמשך באו שלושה דורות של "טמפלרים". בשנת 1933 רובם ככולם נשבעו אמונים להיטלר והצטרפו למפלגה הנאצית, עד למלחמת העולם השניה, שבמהלכה הבריטים גירשו אותם לאוסטרליה. זה היה סופה של הפנטזיה על החשת "הביאה השניה של ישוע המשיח" ועל גאולת העולם ע"י התיישבות ב"ארץ הקודש".
בשפה העברית קשה להבחין בין הטמפלרים המקוריים (Equites Templari) של המאה הי"ב לבין ה"טמפלרים" (Templer) של המאה הי"ט. מה שמשותף לשתי הקבוצות הם האווירה המשיחית שלהן, הדמיונות על בית מקדש שאינו קיים ושלמרות זאת הם קוראים למבנים קיימים בשם בית המקדש, או שהם רוצים להקימו מחדש. גם נאמני הר הבית ויתר הישראלים המשיחיים של ימינו רוצים להקים מחדש את בית המקדש על כיפת הסלע. ננסה להבין מה הם התהליכים הפסיכולוגיים שמסתתרים מאחורי הדמיונות האלה.
