ביום 7 באוקטובר 2023 (שמחת תורה ה'תשפ"ד) נטבחו כאלף ומאתיים ישראלים ביום אחד ע"י רוצחים מרצועת עזה שהשתייכו לארגון חמאס (בערבית חרכת אלמקאומה אלאסלאמיה, תנועת ההתנגדות האסלאמית) ואספסוף שנלווה אליהם. בנוסף לכך נחטפו יותר כמאתיים וחמשים ישראלים כבני ערובה. באותו יום ובמלחמה מאז ועד היום איבדנו כמה מאות חיילים. האסונות האלה הם טראומה קולקטיבית לתושבי ישראל היהודיים, ורבים מכנים אותם האסון הגדול ביותר מאז השואה. כמחצית החטופים נמצאים עד היום בשבי חמאס, וחלק ניכר מאלה נהרגו בינתיים. האסון באמת גדול ונורא.
איך אנחנו מתמודדים עם האסונות האלה? האם הקבוצה הגדולה (העם, האומה, המדינה) יכולה להתאבל על אבדותיה ההיסטוריות הגדולות (חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, גלות ספרד, השואה והטבח של 7 באוקטובר) כפי שהפרט יכול להתאבל על אבדותיו?
גם ברמת הפרט האבל הוא תהליך כואב וקשה, ובמקרים לא מעטים הוא לא מסתיים. יש עד היום אלמנות ממלחמות ישראל שעדיין מחזיקות את תמונתו של הבעל ההרוג על הקיר, את מדיו או בגדיו בארון, ואת שמו על השלט שעל דלת דירתן. האלמנות האלו לא הצליחו להתאבל על אבדתן ולהיפרד מהאיש שלהן שנהרג. גם כל אחד ואחת מאתנו לא תמיד מצליח(ה) להתאבל על בני משפחה או על אהובים ואהובות שאיבדנו ולהיפרד מהם.
ברמת הקולקטיב הבעיה קשה עוד יותר. איך אפשר להתאבל על מאות אלפי הרוגים במרד נגד הרומאים, על ששה מיליון נרצחים בשואה, או על אלף ומאתיים נטבחים ביום אחד? זה בלתי נתפש, כמו שרבים אמרו, ובצדק. זה בלתי נתפש כי זה נורא מדי. התוצאה היא שבמקום להתאבל אנחנו מקימים מפעלי הנצחה. אנחנו לא נפרדים ממה שאיבדנו אלא להפך, אנחנו חוזרים שוב ושוב לאבדה הגדולה, מנציחים אותה באנדרטאות ובמוסדות כמו יד ושם, חוזרים אליה בכל שנה בתשעה באב, או ביום השואה, או ביום הזכרון לחללי צה"ל, וללא ספק יהיה לנו גם יום זכרון לטבח של 7 באוקטובר 2023.
ההרצאה הזאת תעסוק בתהליכים הפסיכולוגיים של הקבוצה הגדולה (האומה) שהם שונים מאלה של הפרט. זמן לא רב אחרי הטבח של 7 באוקטובר דיברה פסיכואנליטיקאית צעירה בראיון על אשמת הניצול, מושג ידוע בפסיכואנליזה, כאילו מי שניצול מטבח או מאסון נורא אשם במותם של אלה שנהרגו. המושג הזה אינו מדויק, כי מדובר ברגשי אשם של ניצולים ולא באשמה ממש. לכל אחד ואחת מאתנו יכולים להיות רגשי אשמה על כך שאחרים נהרגו ואנחנו שרדנו, אבל זה לא אומר שאנחנו אשמים במותם.
יש דברים רבים בפסיכולוגיה של הקולקטיב שאינם הגיוניים אבל הם פועלים בעצמה רבה. בין היתר נגלה שהקבוצה הגדולה זקוקה לאויבים, מה שנוגד את השכל הישר, אבל הלא-מודע (הפרטי והקולקטיבי) אינו פועל לפי השכל הישר. יש לו חוקים משלו. לסיסמה יחד ננצח יש תפקיד פסיכולוגי. גם המושגים הצבאיים כמו נצחון מוחלט, עצימות, תמרון או מיטוט יש להם תפקידים משלהם. על כל אלה ועל עוד דברים רבים נשוחח בהרצאה זו.
