הדת המשיחית (הנוצרית) שמרכזה ניצב ישוע המשיח התפשטה מירושלים ליוון ולרומא במאות הראשונות לספירה ובמאה הרביעית הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית תחת הקיסר קונסטנטינוס הגדול (272-337), שהעתיק את בירת האימפריה מרומא לביזנטיון וקרא לה קונסטנטינופוליס (איסטנבול של היום). האימפריה הביזנטית החזיקה מעמד עד שנת 1453.
הטורקים הגיעו במקורם ממרכז אסיה ונדדו לאסיה המערבית. הטורקים הסלג'וקים היו שבט טורקי-פרסי שמוצאו מן הטורקים האועוזים (Oghuz Turks). הסלג'וקים התאסלמו במאה העשירית. האימפריה הסלג'וקית נוסדה ע"י טועריל (Tughril, 990-1063) ואחיו צ'ערי (Chaghri, 989-1060) והתרחבה במהירות במאה האחת-עשרה בעקבות גלי קור קיצוניים שהכו באסיה המערבית ודחפו את הסלג'וקים לכבוש את אפגניסטן, אירן, עירק, סוריה ואסיה הקטנה (טורקיה של היום). הם הביסו את הביזנטים במזרח אנטוליה והתקרבו לקונסטנטינופוליס.
האפיפיורים של הכנסיה הרומית הקתולית נבחרו לתפקידם מבין הקרדינלים (נסיכי הכנסיה) בסוף חייהם והחזיקו בו שנים ספורות בלבד. בשנת 1088 נבחר לאפיפיור קרדינל צרפתי בשם אודו דה לאז'רי (1035-1099) והוא נטל לעצמו את השם אורבנוס השני. בשנת 1095 ביקש הקיסר הביזנטי אלכסיוס קומננוס (1057-1118) את עזרת האפיפיור אורבנוס נגד הטורקים הסלג'וקים שכבשו עבור החליפות העבאסית את עירק, את סוריה, ואת אסיה הקטנה, ואיימו על הבירה הביזנטית קונסטנטינופוליס.
אורבנוס השני קרא למלחמה של כל שליטי אירופה המשיחיים נגד “הסרצנים”, שהיה שם כולל אירופי לכל המוסלמים (ערבים, פרסים, טורקים, כורדים, ממלוכים) ולכל מי שלא היה אירופי ומשיחי. השם סרצנים היה השם הרומי העתיק לשבטים הפראיים שמעבר לגבולות האימפריה הרומית בדרום ובמזרח. לא היה כל קשר בין הסרצנים של הרומאים לבין אלה של ה“צלבנים”.
בשנת 1096 טבח אספסוף של צליינים שהיו בדרכם ל“ארץ הקודש” (פלשתינה המוסלמית) ביהודים שחיו על גדות נהר הריין (ריינוס), בעיקר בערים שפייר, וורמס ומיינץ, שהיהודים קראו להן שפירא, וורמיזא ומגנצא. לאחר מכן נכתבו כמה כרוניקות בעברית על הטבח של שנת 1096 שבהן דובר על “עקדה” ונהר הריין נקרא בשם “נהר הירדן.” כדאי לזכור שגם השמות אשכנז, צרפת וספרד הם שמות מקראיים שאין להם שום קשר לארצות האירופיות גרמניה, פרנקיה והיספניה.
באותה שנה 1096 יצא צבא אירופי גדול תחת פיקודם של אצילים צרפתיים ואחרים תחת סמל הצלב ל“ארץ הקודש” כדי לשחרר את “הקבר הקדוש” של ישוע המשיח מה“סרצנים”. בשנת 1099 הגיעו הצליינים המשיחיים ל“ארץ הקודש”. הם לא קראו לעצמם “צלבנים” אלא “פרנקים”. השמות “צלבנים” ו“מסעי הצלב” הומצאו ע"י היסטוריונים מאות שנים לאחר מכן. המלה הלטינית crucesignatus (בסימן הצלב) הופיעה רק במאה השלוש-עשרה, והמלה האנגלית crusades רק בסביבות שנת 1700.
ה“צלבנים” קראו לעצמם בשם פרנקים על שם ממלכת הפרנקים של קרל הגדול (Charlemagne, 748-814) ובניו, שכבר לא היתה קיימת. פרנקיה היה שמה הלטיני של ממלכת צרפת אשר ממערב לנהר הריין (ריינוס), אבל “צלבנים” רבים כלל לא היו צרפתים: הם היו גרמנים, איטלקים, אנגלו-נורמנים (לאחר כיבוש אנגליה בידי גיום הכובש מנורמנדיה בשנת 1066), ועוד ערב רב של צליינים ואספסוף מעמים רבים ושונים באירופה. ממזרח לנהר הריין היתה האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית, שלדברי וולטר (Voltaire) לא היתה אימפריה, לא רומית, לא קדושה, וגם לא גרמנית...
ה“צלבנים” המשיחיים שכבשו את ירושלים בשנת 1099 טבחו בכל תושביה, לא רק המוסלמים והיהודים אלא גם המשיחיים כי כולם לבשו אותם בגדים ולכן נראו ל“פרנקים” כ”סרצנים.” ה“פרנקים” הקימו בה את הממלכה הלטינית של ירושלים אשר כללה חלקים מפלשתינה ומסוריה. הממלכה הזאת החזיקה מעמד עד שנת 1291 אבל אז היא כבר הצטמצמה לעיר עכו בלבד. בינתיים חזרו המוסלמים לשלוט בירושלים וביתר חלקי “ארץ הקודש.”
בשנת 1144 נכבשה הרוזנות הצלבנית של אדסה (כיום בצפון סוריה, טורקיה ועירק) ע"י האמיר הטורקי הסלג'וקי המוסלמי עמאד אד-דין זנגי (1085-1146). הפרנקים (בעיקר צרפתים וגרמנים) יצאו ל“מסע צלב” שני (1147-1149) כדי להחזיר לעצמם את השטחים הנכבשים בידי הסרצנים. הם עברו דרך קונסטנטינופוליס (קושטאנדינה או בקיצור קושטא) ונלחמו בטורקים אבל רובם ככולם נטבחו בידי הטורקים הסלג'וקים ורק מעטים הגיעו ל“ארץ הקודש”.
בשנת 1187 נכבשו ירושלים ורוב חלקי הממלכה הלטינית של הצלבנים בקרב קרני חיטין על ידי השליט המוסלמי הכורדי סלח-אד-דין יוסוף אבן-איוב אל-תכריתי (1137-1193), הסולטן של סוריה ושל מצרים. הפרנקים לא השלימו עם האבדה הזאת (חוסר היכולת להתאבל) ובשנת 1189 יצאו שלושה מלכים אירופיים ל“מסע הצלב” השלישי. אלה היו ריצ'רד מלך אנגליה (רישרד לב-ארי, 1157-1199), פיליפ אוגוסט מלך צרפת (1165-1223). והקיסר הגרמני פרידריך ברברוסה (אדום הזקן, 1122-1190). מטרתו של מסע הצלב השלישי (1189-1192) היתה להחזיר את ממלכת ירושלים לצלבנים. פרידריך ברברוסה טבע בנהר באנטוליה (טורקיה של היום) בדרכו ל“ארץ הקודש” צבאו התפזר והגרמנים כלל לא הגיעו אליה. בשנת 11191 ה“צלבנים” כבשו את עכו אבל לא הצליחו לכבוש אף שטח נוסף מידי המוסלמים. פיליפ אוגוסט והצרפתים חזרו הביתה אחרי זמן קצר. ריצ'רד כבש את צור, את עכו ואת יפו, אבל נאלץ לחזור לאנגליה בגלל מרד שפרץ שם. בשנת 1192 הוא חתם על הסכם שלום עם סלח-אד-דין והממלכה הלטינית של ירושלים נשארה מעתה ואילך בעכו בלבד... בשנת 1291 הממלוכים סילקו סופית את הצלבנים מעכו ומ“ארץ הקודש”.
בין הפואמות שנכתבו במשך “מסעי הצלב” ואחריהם אחת המפורסמות ביותר היא Estoire de la guerre sainte (סיפור המלחמה הקדושה, 1195) מאת משורר החצר אמברואז (Ambroise) מנורמנדיה שנלווה למלך אנגליה ריצ'רד לב-ארי במסע הצלב השלישי. סיפור המלחמה הקדושה נכתב בצרפת או באנגליה בשפה צרפתית עתיקה שנקראת אנגלו-נורמנית. בפואמה הזאת יש 12,352 שורות, כל אחת בת 8 הברות, שמתחרזות בזוגות (octosyllables). המוסלמים נקראים בפואמה הזאת Sarazins (סרצנים), והמחבר אינו מבחין בין ערבים לבין טורקים, כורדים, פרסים או ממלוכים.
המוסלמים, מצדם, ראו בכל האירופים המשיחיים “פרנקים” וקראו להם פרנג'י, פרנג' פירנג' או איפרנג'. הביטוי פרנג'י נפוץ במקורות עבריים ובערבית, בפרסית, באתיופית (גיז), ובשפות של דרום-מזרח אסיה ושל תת-היבשת ההודית. המוסלמים בזו ל“פרנקים” וראו בהם אנשי נחותים מהם. ואמנם האירופים הביאו אתם מדע ורפואה שהיו נחותים בהרבה מאלה של המוסלמים. גם רבי משה בן מימון (רמב"ם, 1138-1204) שכתב את ספריו בערבית-יהודית (באותיות עבריות) היא רופא הרבה יותר מתקדם מהאירופים בני זמנו. עבור המצולמים המשיחיים והאירופים היו כובשים זרים שמצווה דתית היתה להילחם בהם ולגרשם בחזרה לאירופה. כך היה בקרב קרני חיטין בשנת 1187 וכך זה המשיך עד לקרב הסופי בשנת 1291 שבו גורשו אחרוני ה“פרנקיםֿ” ע"י הממלוכים לאירופה.
במאה השש-עשרה עדיין קרא המשורר האיטלקי הגדול טורקוואטו טאסו (1544-1595) בפואמה שלו ירושלים המשוחררת (La Gerusalemme liberata) למוסלמים בשם “סרצנים”. בפואמה הזאת נלחם הנסיך ה“פרנקי” טנקרדי בנסיכה ה"סרצנית" קלורינדה (שם אירופי לחלוטין) שמחופשת לאביר “סרצני” מבלי לדעת שהיא אהובתו. בסופו של הקרב הוא הורג אותה ורק אז הוא מגלה שהרג את אהובתו. טנקרדי בהלם עמוק, אבל קלורינדה מבקש ממנו שהוא יטבול אותה לדת המשיחית... המלחין האיטלקי קלאודיו מונטוורדי (1567-1643) כתב מוזיקה יפהפיה לטקסט של טאסו על הקרב הזה. לסיום ההרצאה נשמע קטע מהמוזיקה הזאת.