חייו של ”אבי הציונות” תיאודור הרצל (1860-1904) היו קצרים ודרמטיים. אנחנו קוראים לו בשם בנימין זאב הרצל, אבל הרצל עצמו השתמש בשם זה רק פעם אחת בחייו, כאשר הוא עבר קונפירמציה (טקס בר-מצווה רפורמי או ליברלי). בילדותו בהונגריה היה שמו הפרטי Tivadar וכל חייו הבוגרים הוא קרא לעצמו בשם האוסטרי-גרמני Theodor (קיצור של השם היווני תיאודורוס שפירושו מתת האל). אפילו את שם משפחתו אנחנו איננו מבטאים נכון, כאשר אנחנו אומרים Hertzel בעוד ששמו היה Herzl (שפירושו בגרמנית לב קטן).
אלו אינן הטעויות היחידות שלנו לגבי ”אבי הציונות.” הטעות הגדולה הרבה יותר היא האגדה שהרצל הפך להיות ציוני בגלל משפט דרייפוס, שאותו סקר ככתב של עתונו האוסטרי Neue Freie Presse בפריז. הרצל חי בפריז כדי להתרחק מאשתו הבעייתית (בלשון המעטה) שיחסיו אתה היו קשים ומרים. ווינה היתה בירתה לשעבר של “האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית”, שכפי שוולטר (Voltaire) אמר בצדק, לא היתה אימפריה, לא רומית, לא קדושה, לא גרמנית, ואף לא אומה... למרות זאת בזמנו של הרצל (וגם של פרויד) לאוסטריה-הונגריה היה עדיין קיסר (בשם פרנץ-יוזף) והמוסדות הווינאיים עדיין נקראו "קיסריים וממלכתיים” (Kaiserlich und Königlich).
עד לשנת 1895 הרצל היה רחוק מאד מהציונות. בראשית שנת 1893 הוצע לו להיות פעיל באגודה אוסטרית יהודית-נוצרית נגד האנטישמיות. הוא ענה להם שחצי-תריסר דו-קרבות של מנהיגים יהודיים עם מנהיגים אנטישמיים יעלו מיד את קרנם של היהודים ושהפתרון האמתי לאנטישמיות הוא שכל היהודים יוטבלו לנצרות בקתדרלה ע"ש שטפן הקדוש בווינה... אציל אוסטרי נוצרי בשם פרידריך פון לייטנברגר (1837-1899) שהיה פעיל באגודה הזאת ענה להרצל שהצעתו היא אולי נושא מרתק לשיחות סלון, אבל שאין לה כל ערך מעשי למי שמנסה להילחם נגד הגזענות ונגד שנאת היהודים. הרצל נפגע כל כך מהביקורת של לייטנברגר שהוא ענה לו במכתב בן 22 עמודים שבו הוא הצדיק את האנטישמים ופירט את התכונות השליליות של היהודים... הרצל כתב ללייטנברגר שהיהודים חייבים להיפטר מאותן "תכונות שליליות שבגללן לא סובלים אותם", ושיש רק פתרון אחד: התבוללות מוחלטת שתושג באמצעות המרת הדת ונישואי תערובת. הרצל טען במכתבו ללייטנברגר כי "יש לאנטישמיות אספקטים חיוביים" ושהיא "תחנך את היהודים" ותקים "דור שיעשה רושם מצוין". לדבריו, "יש לטבול ילדים יהודים לנצרות קודם שהם אחראים למעשיהם, לפני שיוכלו לפעול בעד או נגד, ולפני שהמרת הדת תוכל להתפרש כחולשה מצדם. מוכרחים להיעלם בהמון!"...
מי שמתעמק בתולדות חייו ובכתביו של הרצל מגלה עד מהרה שהשאיפה הגדולה של חייו, החל מצעירותו, היתה להיות מחזאי מצליח שאת מחזותיו יציגו בתיאטראות החשובים ביותר במרכז אירופה, ובראש ובראשונה בתיאטרון הווינאי Burg-Theater (תיאטרון המבצר או הטירה הקיסרית בווינה) או בשמו המלא Kaiserliches und Königliches Theater an der Burg. הרצל כתב כחמישים מחזות, שכולם היו קלילים ושטחיים, אף אחד מהם לא הגיע לבורג-תיאטר, ורובם לא הוצגו כלל, אפילו בתיאטראות פחות חשובים. רק מחזה אחד שלו, Das neue Ghetto (הגטו החדש), הוצג במשך תקופה קצרה בתיאטרון וינאי קטן בשם Carl-Theater וגם זאת רק תודות למאמציו הכבירים של ידידו הסופר ארתור שניצלר (1862-1931).
בתחילת שנת 1895 הרצל היה בדכאון עמוק. במשך כחמישה חודשים באותם חורף ואביב היו לו מחשבות התאבדות. ואז, בחג “הנוצרי” Pfingsten שמקביל בזמן לחג היהודי שבועות, הרצל עבר פתאום מדכאון עמוק למצב היפומני, מצב נפשי שכולו התרוממות רוח, התלהבות, אאופוריה ואי-שקט קיצוני. אדם במצב היפומני בקושי ישן, חושב רק על מה שיעשה, והוא מלא כולו במחשבה על הרעיון שממלא אותו ומציף את נפשו. במקרה של הרצל הרעיון הזה היה הציונות. היא הצילה אותו מהתאבדות.
השאלה הפסיכולוגית היא מדוע דווקא הרעיון הציוני עלה בנפשו של הרצל כשהוא היה קרוב להתאבדות, ואיך ולמה הוא עבר ממצב של דכאון למצב היפומני. כדי לענות על שאלה זו נצטרך להכיר את תולדות חייו של הרצל החל בילדותו הרכה ואת יחסיו והרגשיים המאד מורכבים עם אביו Jacob, עם אמו השתלטנית וה“סימביוטית” Jeanette, ועם אשתו Julie (שאנחנו קוראים לה בטעות יוליה) ולנסות להבין את הקשרים הלא-מודעים שבין היחסים האלה לבין הרעיון הציוני של הרצל.
